מחזאי צרפתי | מחזאי צרפתי בעבר תשחץ

פתרון תשחצים. כל התשובות בחינם.  התשובות להגדרה מחזאי צרפתי, מחזאי צרפתי תשבץ הן:

אדוני הבמה: ארבעה גאונים צרפתים ששינו את חוקי המשחק בתיאטרון

לפני שהאורות כבים והקהל עוצר את נשימתו, יש רק טקסט. רעיון. דיאלוג שחור על גבי לבן. אבל מהו הכוח המסתורי שהופך את המילים הכתובות למחזה – אירוע חי, נושם ובועט שמהדהד בנו זמן רב אחרי שהמסך יורד? התשובה נמצאת במתח שבין חזונו של היוצר לפרשנות שמעניקים לו הבמה, השחקנים והבמאי. צרפת, יותר מכל מדינה אחרת, שימשה כמעבדה תרבותית שבה המתח הזה הוליד גאונות. במסענו נפגוש ארבעה אדריכלים של הרגש האנושי, שכל אחד מהם השתמש בבמה כדי לפצח את הקוד האנושי: מולייר, שהפך את הצחוק לכלי ניתוח חברתי; ראסין, שמיפה את התשוקות ההרסניות של הנפש; הוגו, שהצית מהפכה של רגש וחירות; ופדו, שהרכיב מכונות כאוס קומיות מושלמות. הם לא רק כתבו מחזות; הם עיצבו את האופן שבו אנו חושבים על תיאטרון עד היום.

מולייר: האיש שהעז לצחוק על המלך (וכמעט שילם על כך)

דמיינו שיש לכם נשק סודי: היכולת לגרום לאנשים לצחוק עד דמעות. עכשיו, דמיינו שאתם מכוונים את הנשק הזה ישר אל לב הצביעות של האנשים החזקים והעשירים ביותר בממלכה. זה בדיוק מה שמולייר (1622-1673) עשה. הוא לא היה סתם מחזאי; הוא היה איש תאטרון שחי ונשם את הבמה, והבין שהקומדיה אינה רק בריחה מהמציאות, אלא הדרך היעילה ביותר להציב מולה מראה. כשהעלה את "טרטיף", מחזה על נוכל המתחזה לקדוש, הוא תקף חזיתית את הממסד הדתי וגרם לסערה כזו, שרק התערבותו האישית של המלך לואי ה-14 הצילה אותו ואת התאטרון שלו. מולייר לא פחד לחשוף את האמת המביכה שמאחורי המסכות החברתיות – בין אם זו הקמצנות המעוורת ב"הקמצן" או היומרה האינטלקטואלית ב"הענוגות הנלעגות". הוא לקח את הצחוק והפך אותו לאמנות מסוכנת, רלוונטית וחיונית.


ז'אן ראסין: בתוך חדר הלחץ של הנפש האנושית

עכשיו, צאו מהסלון הצוהל של מולייר והיכנסו לחדר שבו האוויר סמיך מתשוקה עצורה והשתיקה רועמת יותר מכל צעקה. ברוכים הבאים לעולמו של ז'אן ראסין, המאסטר של הטרגדיה הפסיכולוגית. אם מולייר הסתכל על החברה דרך טלסקופ, ראסין (1639-1699) התבונן בנפש האדם דרך מיקרוסקופ. הוא הבין שהדרמה הגדולה ביותר אינה מתרחשת בשדה הקרב, אלא בתוך ליבם של גיבוריו, הכלואים בקונפליקטים פנימיים חסרי מוצא. במחזהו המכונן "פדרה", הגיבורה אינה נאבקת בגורל או באלים, אלא באהבתה האסורה וההרסנית. ראסין בונה את המתח שכבה אחר שכבה, במילים מדודות ושקולות, עד שהלחץ הופך לבלתי נסבל וההתפוצצות הטרגית היא בלתי נמנעת. הוא לא היה זקוק לתפאורות מפוארות או לעלילות מורכבות; די היה לו בדמות אחת ובסוד האפל שלה כדי לרתק קהל שלם אל הכיסא.

ויקטור הוגו: הלילה שבו התיאטרון יצא למלחמה

לפעמים, כדי לברוא עולם חדש, צריך להצית אש. בשנת 1830, ויקטור הוגו (1802-1885) לא רק כתב מחזה חדש – הוא הכריז מלחמה על עולם התאטרון הישן. ערב הבכורה של מחזהו "ארנני" לא היה אירוע תרבותי; הוא היה מהומה של ממש. הקהל נחלק לשני מחנות – שמרנים שזעמו על כל חריגה מהכללים הקלאסיים הנוקשים, ומנגד, צעירים נלהבים שהריעו למורד החדש. הוגו העז לעשות את מה שנחשב לבלתי נתפס: הוא שילב בין הנשגב לגרוטסקי, בין דמעות לצחוק, והשתמש בשפה חיה ומלאת רגש במקום בשירה המאופקת של העבר. עבורו, התאטרון לא היה מוזיאון מאובק, אלא זירה שצריכה לשקף את החיים במלוא כאוטיותם (חוסר הוודאות), יופיים וכיעורם. המהפכה הרומנטית שהוביל על הבמה הייתה המשך ישיר למאבקו כסופר וכפעיל חברתי למען החלשים והנדכאים. הוא הוכיח שהתיאטרון יכול וצריך להיות כוח משנה מציאות.


ז'ורז' פדו: המהנדס הגאון של הכאוס הקומי

מה קורה כשלוקחים חיים בורגניים, מסודרים ומכובדים לכאורה, ומכניסים לתוכם משתנה אחד קטן ולא צפוי? אצל ז'ורז' פדו (1862-1921), התוצאה היא קריסה מוחלטת ומצחיקה עד דמעות. פדו, שפעל בפריז הזוהרת של סוף המאה ה-19, היה מהנדס של קומדיה. הוא בנה מחזות שהם מנגנוני אסון מדויקים, מעין מכונות רובה גולדברג של טעויות אנוש (מכונה מסורבלת ומורכבת בכוונה, המבצעת משימה פשוטה באמצעות תגובת שרשרת ארוכה ומשעשעת). שקר קטן מוביל לאי-הבנה גדולה, שמובילה לדלת הנטרקת ברגע הלא נכון, ומשם הדרך לקטסטרופה מוחלטת קצרה. אך אל תטעו, מאחורי הבלגן המתוזמר להפליא וההומור הפיזי, מסתתרת עין חדה וביקורתית. פדו חשף במיומנות את הצביעות והחרדות של החברה הבורגנית, שהייתה אובססיבית לגבי "מה יגידו". הוא הבין משהו מהותי על טבע האדם: ככל שאנו מנסים לשלוט בסדר, כך הכאוס הופך למצחיק יותר כשהוא לבסוף משתלט. המבנים העלילתיים שיצר ממשיכים להוות את הבסיס לקומדיות המצבים הטובות ביותר עד ימינו.

המסך יורד, המורשת נשארת: מדוע הם עדיין רלוונטיים?

אז מה בעצם מחבר בין ארבעת היוצרים השונים האלה? התשובה פשוטה: כולם השתמשו בבמה כמראה כדי להראות לנו את החיים האמיתיים, בלי פילטרים. כל אחד מהם, בדרכו הייחודית, בחן מה מניע אותנו כבני אדם. הם כתבו על הבעיות הגדולות שתמיד יעסיקו אותנו: המאבק בין מה שהלב רוצה למה שצריך לעשות, הפער בין החלומות שלנו למציאות, וההבדל בין מי שאנחנו באמת לבין המסכה שאנחנו מציגים לחברה. מכיוון שהנושאים האלה הם אוניברסליים, המחזות שלהם ממשיכים להרגיש רעננים ונוגעים ללב גם היום, מאות שנים אחרי שנכתבו. בסופו של דבר, הם מזכירים לנו שהתיאטרון במיטבו נותן לנו הזדמנות להבין טוב יותר לא רק את הסיפור על הבמה, אלא גם את הסיפור האישי שלנו. בהצלחה !

מודעות

פתרון 2 אותיות:

פתרון 3 אותיות: פדו

פתרון 4 אותיות: הוגו, רסין

פתרון 5 אותיות: פניול, ראסין

פתרון 6 אותיות: בומרשה, יונסקו (מחזאי צרפתי יליד רומניה), מולייר (מחזאי צרפתי בעבר, מחבר "טרטיף"), מיסטרל, מרסייה, קורניי
פתרון 7 אותיות: ז'אן רסין, ז'ורז פדו (מחזאי צרפתי)
פתרון 8 אותיות ומעלה: ויקטור הוגו, לואי-סבסטיאן מרסייה, מרסל פניול, פייר בומרשה, פייר דה מאריבו, פייר קורניי, פרדריק מיסטרל

מחפשים תשובות נוספות - השתמשו בתיבת החיפוש בראש הדף.
עזרנו לכם למצוא את הפתרון ? תפרגנו לנו בלייק! 
יש לכם פתרון אחר להציע? כתבו לנו בתיבת התגובות!